זה לא אני. זה אתה

"אני סרטן נחמד"

בטח תשאלו את עצמכם, איך ומה יכול להיות נחמד בסרטן?

סרטן הורג

סרטן זה רע

סרטן זו מילה שלא אומרים

ואם כבר אומרים אז בטוח שלא אומרים עליו שהוא נחמד

שלי היה נחמד, מצטערת, אבל זו האמת.

כך הוא בעצמו פנה אליי וכך הציג את עצמו,

היי, אני סרטן נחמד, באתי כדי להעיר אותך

עלייך לשנות את דרכייך ואת יודעת את זה

אני לא אהרוג אותך, אני מבטיח.

טוב, לא בטוחה בזה שהוא הבטיח…

כי בכל זאת, פעמיים וזה.

גם זוכרת, במיוחד בפעם הראשונה שלא היה לי שום בטחון שאחלים..גם עכשיו אין בטחון כי פשוט אין..לאף אחד אין. לא באמת האמנתי לו. עכשיו כן.

איך קרה שהסרטן דיבר אליי?

האם פנה אליי שוב מאז אותו יום, בשעת הצהריים, בעודי בתוך רכבי עומדת ברמזור?

לא. הוא לא פנה אליי ואני לא יזמתי שיחה.

אין לי מושג איך קרה הדבר.

בימים האלו אז, לפניי שנה וחצי, לא העליתי בדעתי שאני יכולה לתקשר עם חלקים בתוכי.

לא פעם שמעתי שעליי לדבר עם הפחד, להיות בשקט, לתת למסרים לעלות מתוכי, לשאול שאלות את עצמי ולחכות לתשובה מתוכי, להקשיב למה שהגוף מספר לי.

וכל פעם מחדש דחיתי את הקונספט הזה, לא רציתי להיות בשקט, לא רציתי לדבר עם עצמי, לא רוצה שאף אחד ידבר אליי, רוצה שמה שזה לא יהיה ומפריע לי, שיעבור, פשוט כך.

רציתי שהפחד יעבור, הכאב, הכעס, הקרוהן, האשמה וכן גם הסרטן.

לא ביקשתי שקט, אבל קיבלתי אותו. בערימות. כי ככה זה אחריי ניתוח ואז מנוחה ואז הפסקתי לעבוד וכל מה שהיה לי זה זמן ושקט.

וכן, מתוך השקט מתגלים הדברים. לא ישר שאלתי שאלות, בעיקר הקשבתי למה שרצה לעלות. בעיקר התבוננתי במחשבות שלי, בפחדים הישנים והחדשים, באמונות שליוו אותי, בעיקר חלמתי על עתיד ורוד ומבטיח.

היום אני מבקשת את השקט, נחה בו, שואלת שאלות ומקבלת תשובות, נוכחת.

היום הראשונה שאני פונה אליה היא עצמי.

לא סמכתי על עצמי אי אז, כי איך אפשר לסמוך? עם הקרוהן איכשהו חייתי בשלום אבל, סרטן??, זה כבר משהו אחר לגמריי.

היום עצמי לא מאכזבת, עצמי מפנה אותי לאנשי מקצוע הנכונים לי, עצמי יודעת מה טוב לי ומה נכון לי ומתי, עצמי בודקת את הגבולות, עצמי גם חופרת ומתווכחת, עצמי רוקעת ברגליים וגם סומכת. עצמי מאמינה שהכל (תמיד) עובד עבורי. באנגלית זה נשמע יותר טוב ותודה לאסתר ואברהם היקס על המשפט הזה,תודה ליעלי שהכירה לי אותו. לקח קצת זמן, אבל הדרך הייתה מרתקת.

החלק הראשון של הפוסט על הסרטן הנחמד נכתב עוד לפני שפתחתי את הבלוג והוא היה אמור להיות הפוסט הראשון שיפתח את הבלוג. לא יודעת להגיד למה לקח לי זמן להוציא אותו לאור. לא באמת לא יודעת…  בדיעבד הסרטן עדיין היה שם או גדל מחדש אז לא היה הגיוני לכתוב עליו שהוא נחמד. יותר קל להגיד על משהו שהוא נחמד אחרי שהוא נעלם. בפעם השנייה לא חשבתי שהוא נחמד. חשבתי שהוא גועלי וקרציה ושממש נמאס לי ממנו.

בוער בי להוציא את הפוסט הזה

בוער בי להיפרד כמה שיותר מהר מהסרטן הנחמד הזה

בוער בי להמשיך הלאה בחיי

עם הרצון, העז יש לומר, להיפרד ממנו, אי אפשר להתעלם מכך שהוא היה הדלק ליצירה שלי, לכתיבה, לביטוי השלם והחופשי כמו שאתם מכירים היום.

מי אני בלעדיו? עדיין אהיה אמיצה, מעוררת השראה, לוחמת, אלופה, אהובה, מוערכת, מקור אור?

בלי פחד, אני חוזרת ואומרת לעצמי, מבקשת לפעול מתוך בחירה, לבחור כל דבר מהמקום השקט והיודע, מתוך עצמי.

לא יודעת מתי תהיה הפעם הבאה שאכתוב או מה אכתוב…

בפעם הראשונה שהבראתי היה ברור לי שאכתוב ספר על המסע שלי ועל ההחלמה, על כל מה שעשיתי ועל מה שחשבתי שהביא/קידם אותי להחלמתי. אגב, אין לי ספק לגבי מה שעשיתי וברור לי שזה נכון ומתאים לכל מי שרוצה להחלים, פשוט כאשר מגיע הסרטן בפעם השנייה מחשבים את המסלול מחדש. משנים קצת, מוסיפים, בודקים. הספר ייכתב, אני בטוחה בכך. יש מכשפה אחת (טובה מאוד וממש נחמדה) שמלווה אותי מזה זמן מה, שאמרה שהזמן הכי נכון לספר לצאת הוא ב 2018, יש לי הרגשה שהיא ממש צודקת.

כאילו חיכיתי לרגע המתאים להיפרד, אבל הרגע הזה הוא הרגע היחיד שיש ואני לא מחכה לשום אישור חיצוני שיגיד לי מתי הזמן הנכון. ככה זה עם פוגשי סרטן..אנחנו מבינים מהר מאוד שאין זמן אחר זולת הרגע הזה.

אם כך, היה שלום סרטן נחמד.

תודה על ההתפתחות המזורזת, תודה על כל מה שגיליתי בתוכי, תודה על כל מה שגיליתי מחוצה לי, תודה על כל האהבה שהורעפה עליי במלוא עוצמתה, תודה שעושה מה שבא לי, תודה על השינויים המבורכים שעשיתי ותודה על כל מה שבדרך אליי.

 

אני ממשיכה בלעדייך. אין לי צורך בך יותר. ביי.