תמיד יש מה לעשות

הפוסט נכתב כנראה בסוף שנת 2019. אז חשבתי שזו הייתה שנה מאתגרת. לא ידעתי מה מצפה לי/לנו בשנת 2020.

בשנתיים האלה לא שיתפתי המון. שיתפתי ממש מעט. מתישהוא בשנת 2019 החלטתי שזה מלחיץ מדיי כל השיתוף הזה ואולי זה מפריע לי בהחלמה ואולי עין הרע (מעניין מתי ולמה הומצאה האמונה התפלה הזו) וגם התביישתי שבחרתי בדרך הקונבנציונלית וגם רוב הזמן הרגשתי לא טוב ולא היה לי חשק לכתוב אבל הכי לא שיתפתי כי התאבלתי. כי הופתעתי. כי כעסתי. כי כבר לא הבנתי כלום. כי היה מדכא. כי הייתי מיואשת ונכה. נכה אמיתית, כזו עם תו נכה וכזו שצריכה עזרה וכזו ששוכבת רוב היום במיטה או בספה. כזו תחושה של ליד החיים.

כלכך חיכיתי לה, לשנת 2019. זו הייתה אמורה להיות שנה של יציאה לאור, תיכננתי הרצאות, סדנאות, שיתופי פעולה, פעילות בקבוצה של הספר, למכור את כל ספרי יומן בריאות שהדפסתי.

האכזבה הייתה רבה, הגילוי של חזרת הסרטן, מה שנקרא הישנות שלישית ב4 שנים. זה טרף הכל. כרגיל אבל אחרת. אחרת כי כי אין דבר רגיל בהופעת גרורות. איזה שם דרמטי, כמעט חסר סיכוי. אף פעם לא אהבתי את הדרמטיזציה של הסרטן. מבחינתי סרטן הוא שם קוד ליציאה מאיזון, יהיו הסיבות אשר יהיו.

מתחילת הדרך (2016) בחרתי לא להיגרר לדרמה(לפחות כלפיי חוץ וכלפיי השפה שמשתמשים בה). לדרמה של איזה שלב אני, סרטן "קל" או "קשה", איזה איבר נגוע או סטטיסטיקות למינהן.

איך שלא אקרא לזה גרורות זה מדכא. ברור שזו החמרה. לא ברור איך יוצאים מזה, אם בכלל.

כבר כתבתי אז שיצאתי לגלות עולמות. מצאתי את עצמי מתכנסת, לא רוצה עיצות או שיחות, לא רוצה מטפל כזה או אחר, לא רוצה לשנות שוב את התזונה, לא רוצה כלום. רוצה רק לצאת מהסרט הזה.

אז הייתי חזק באוירת ריפוי טבעי, ללא כימיקלים, עם הרבה עבודה רגשית ורוחנית, עבודה תודעתית וכמובן שינויים באורח החיים הכוללים תזונה, פעילות גופנית ושינה.

התעייפתי מזה כלכך. התעייפתי מלעבוד בהחלמה, מלכתוב על זה, לשתף, להסביר, להרגיע, להיות החזקה/אלופה/גיבורה.

ובכל זאת לא מייד פניתי לטיפול תרופתי. ניסיתי עוד חודשיים לראות אם אצליח לשנות משהו. בדיעבד, אני מבינה שחודשיים זה מעט זמן וזה מלחיץ כלכך. כאשר לא השתנה דבר החלטתי לתת הזדמנות לראשונה לטיפול תרופתי.

במקביל בחרתי לטפל באחד האתגרים שהפריע לי שנים רבות. החיבור לגוף. חשתי שנים טרם הסרטן וגם בשנים האלו של ההתמודדות מנותקת מהגוף. דחיתי את הקרוהן שהתגלה בגיל 26, דחיתי את הכאב, דחיתי את החיצוניות שלי, דחיתי אחרים (כתבתי לא מעט על ההשלכות שאנו עושים על האחר וכמה האחר הוא המראה שלי לעצמי וכמה הזדמנות לריפוי יש כאשר מבינים את זה ופועלים לשנות את מה שמפריע לנו וחוסם אותנו ). דחיתי רגשות, דחיתי שינויים הכרחיים.

לא עוד. קיבלתי(עוד) הזדמנות להתפתח.

איזה מופע של חיבור לגוף חוויתי בשנתיים האחרונות. הגוף הזה שאני כלכך תלויה בו, שעדיין קיים בו סרטן, אותו גוף שבו שוכנת הנשמה שלי ומשהו אומר לי שהיא עדיין לא מרוצה. אין "חוכמות", כך למדתי. מרגע שהולכים בדרך המודעות ואין הלימה וסנכרון עם רצון הנשמה הגוף מדבר. הגוף תמיד דיבר אליי ואני כמעט תמיד לא הקשבתי.

היום לאחר כלכך הרבה שינויים, אני מבינה למה אנשים חוששים כלכך משינוי. אתה יודע איפה אתה מתחיל אבל לא יודע איך זה יסתיים. לנסות לשנות כאשר לא בטוחים מה לשנות וכאשר יש שעון חול שמתקתק זה הופך לסיר לחץ ולמבחן אחד גדול ואלוהים עדי כמה אני שונאת מבחנים וכמה שונאת להיכשל.

במשך כל השנתים האלה בדקתי את האמונות שלי. נתבקשתי להיכנע. נתבקשתי להקשיב בקשב רב למה שמתחולל בתוכי. כל הזמן הזה התמודדתי עם כאבים וכמובן שנעזרתי במשכחי כאבים(גם נרקוטיקה בימים קשים). נתבקשתי לשכוח את כל מה שאני חושבת שאני יודעת. אלו היו שנתיים סוערות כמו הים עצמו. המעברים בין מצב למצב, בין תרופה לתרופה, לא הספקתי להתרגל לכלום, זה היה מהיר ובאותו הזמן איטי.

מכירים את זה שאתם אומרים שאתם בתקופה קשה? אז כזה, רק שנתיים. העצירה הייתה הכרחית(אז או בעצם תמיד). מצאתי עצמי כלכך נוכחת ומרוכזת בעצמי. עד לאותה נק' חשתי שאני יודעת כלכך הרבה וכאילו לא יודעת דבר. מה אני עושה עם כל הידע הזה? זה היה ממש מאכזב לגלות את האמת. והאמת היא שעדיין הייתי ביקורתית כלפיי ועדיין התווכחתי עם המציאות ועדיין לא יישמתי את כל הידע שקיים ברשותי ועדיין לא הבנתי איך למגנט אליי בריאות מושלמת ועדיין לא הבנתי איך עובד השדה האנרטי והכי לא ידעתי איך להיות נוכחת לחלוטין ברגע הזה מבלי להיזכר כל הזמן בעבר או לפחד מהעתיד.

הייתי ממש בכניעה, מודעת לכל הקולות, רואה אותי, לא מתעדת, לא מנסה להבין, לא מנתחת, לא משתפת ולא מפרסמת.

בסוף 2019 לאחר שנה של טיפולים בקיטרודה, כימו ולקינוח הקרנות נסעתי למדיקל קר בבת ים. השהות שם הפילה לי אסימון רציני לגבי חוסר הוודאות שקיים במחלה מסכנת חיים. שאולי המנכל שיתף אותי בטקסט שכתב על החיים בסימן שאלה והשתכנעתי ממש. הבנתי שככל שאהיה נוכחת ברגע הזה אין צורך בתשובות. זה אמר לי שבעצם אין מבחן ואם זה כך אז גם אין הצלחה או כישלון. יש את מה שיש בלבד.

מכירים את "איט איז ואט איט איז"?

מודעות זה דבר טריקי. מצד אחד זה הכרחי/מספק/מעניין להתפלסף ולחפור ומצד שני זה כלכך לא להיות ברגע הזה. מדי פעם בשנתיים האלה רציתי לשתף על תקופה שעברתי, לעשות מעין סיכום של מה שהבנתי ומה שעדיין לא. האמת היא שפחדתי לסכם, כי אם אני מסכמת זה אומר שאני יודעת משהו ואולי זה אומר שאדע מה יהיה הלאה או אדע מה לעשות לכשיגיע היום שאחריי.

החלטתי פשוט להניח להכל ופשוט להיות. פשוט זה לא.

אני מבינה אז והיום את הצורך לדעת. יש בזה משהו מרגיע. כך לפחות חושבים. אותי זה לא מרגיע. בלי קשר לתוכן של הידיעה. יותר נעים לי באי וודאות.

בכל זאת יש כמה דברים שאני מרשה לעצמי להגיד שיודעת:

להשאיר הכל פתוח, להאמין בניסים, לא להאמין למה שכתוב בדוח הפט סיטי

כן להיות בעשייה כל שהיא. כי תנועה זה חיים.

כן לפנטז. כל 2019 פינטזתי על שמש וים וחופש. ואכן ב2/2020 הגענו לסיישל המהממת.

כן להיות ברגש, כל רגש. כמה הרשיתי לעצמי להתנסות בבא לי ובלא בא לי

כן להיות מודעת, הרכבת הזאת יצאה ממזמן ואין יכולת לחזור לימים הלא מודעים. וכן תמיד יהיה משהו שאיננו מודעים אליו וזה ממש בסדר.

כן להיות בהכרת תודה. גם שממש חרא.

כן לשמור על האנרגיה. או לפחות להכניס כמה אנרגיה שמתאפשרת. בכל צורה.

כן לאהבה.

כן לסליחה. תמיד.

כן לארעיות וכן להתמודדות עם כל מה שמגיע לפתחי.

כן לאמונה. כבר כתבתי כמה זה היה חמקמק.

כן לחיים.

במהלך המסע הזה נתקלתי בהמון משפטים/ציטוטים מעוררי השראה ופתאום קלטתי שהמצאתי אחד והוא מלווה אותי בגאווה עד היום.

"תמיד יש מה לעשות"

המשפט הזה הציל אותי לא מעט. בעיניי יש בו המון תקווה.

אם יש בכם התנגדות למשפט הזה אז דעו שגם לי הייתה. כולנו יודעים שלא תמיד יש מה לעשות. רובינו אם לא כולנו שונאים סופים/פרידות/מוות. לבני האדם יש נטייה להתעלם מהמוות בין אם יש שעון מתקתק ובין אם לאו. כל השיח על הסרטן כמחלה ארורה או כמחלה שאין לומר מפורשות את שמה או על מוות(בעיקר בטרם עת) מסקרן אותי. בכל זאת, אנתרופולוגית.

תמיד יש מה לעשות. תמיד אפשר להתמודד עם זה ולסיים עם זה יפה. תמיד יש משהו שלא חשבנו עליו. תמיד אפשר לבחור אחרת.

כן, צריך משאבים. חיצוניים או פנימיים או שניהם ביחד. צריך רצון, אמונה, כוח, כסף, סיבות לחיות, מזל, התמדה, תמיכה ועוד…ואולי לא "צריך" דבר מאלה וזו רק החויה שלי.

האם כל אלו ייתנו את מה שאנחנו מבקשים?

בין אם אנו מודעים או לא, לכולנו יש שעון חול מעל הראש. לרוב השעון בלתי נראה וטוב שכך אבל מרגע שהוא התגלה יש לנו בחירה ובעיני זה לגמריי משהו לעשות.

ראם דאס מורה רוחני שמרבה לדבר על לאהוב את מה שיש מאמין שהיחס שלנו אל מול הפחד למוות יכול להשתנות. הוא טוען שהתכחשות למוות זה בזבוז אנרגיה. המשפט שעשה לי המון סדר זה שמוות איננו טעות או כישלון(מזכירה לכם שאני שונאת מבחנים ובמקביל פרפקציוניסטית). ציטוט נפלא מדבריו: "לא צריך להתייחס אל המוות כמו אל איום כדי שנתענג על החיים".

עדכון להיום. אני לא במקום הזה כבר. במקום של הפחד והספק. במקום של המבולבלת. במקום של חייבת או צריכה. אני בוחרת לא לחשוב שאני יודעת. כאשר חזרתי למחברת כדי למצוא את הפוסט הזה מצאתי עוד כמה דברים שכתבתי. הטקסטים האלה הם עדות חיה למה שעברתי ועדיין עוברת. אני יכולה רק להגיד שהמפגש עם המוות הוא קשוח מאוד. לכולם. זה כאילו בלתי נתפס ובאותה עת זה אמיתי ונוכח. זה בעיקר בלתי נסבל ולמרות כל זה אני בוחרת בחיים ואני מודה שהתאמצתי לא מעט למצוא נק' אור ונק' להיאחז בחיים. שנת 2020 הייתה שנה מאתגרת עם או בלי קשר לקורונה. בשנה הזו רוב הזמן הייתי ללא טיפול תרופתי למעט חודשיים שניסיתי תרופה ביולוגית שהייתה מזעזעת ורעה. אפילו נטלתי תרופה שמתאימה לחולות בסרטן השד לכמה חודשים. תודה לאל שלא וויתרתי כי הייתי קרובה. תודה לאל שנתתי הזדמנות לתרופה שאני לוקחת כעת כי היא החזירה אותי למשחק החיים.

בשנתיים האלה עשיתי המון חיים. המון. האחיות שלי באו לבקר. ביליתי המון עם המשפחה הנשמה שלי. ביליתי עם חברות בסופי שבוע וגם סתם ככה. ביליתי ימים רבים בהרדוף, גם לתובל חזרתי, רקדתי והעליתי סרטונים לטיקטוק, מכרתי יומני בריאות וכמובן סיישל. למדתי איך להיות מורת אלוהים(קורס בניסים). אין על הגשמת חלומות. לא ויתרתי על תוכניות עתידיות, קבעתי והאמנתי שאגיע.

יש דיון ער על מתי ל"עשות" ועל מתי "להיות". יש עת לזה ועת לזה. מצאתי דרך לאזן וזה להיות נוכחת בעשייה. יש המון ידע מבלבל שם בחוץ עבור מי שפוגש סרטן. המון מה לעשות. בעיניי חשוב לעשות אך ממקום שקט ככל האפשר. באותה מידה חשוב להיות. יש קסם בלא לעשות כלום, זה לאו דווקא אומר להשתעמם. בצ'י קונג מבקשים לעשות את התנועה ביעילות, כלומר בכמה שפחות אנרגיה. בכלל אנרגיה זו מילה שמופיעה הרבה בהקשר של הבראה. לשמור אנרגיה מול לבזבז וכמובן יש חשיבות אין קץ להכנסת אנרגיה.

היה לי קשה לא לשתף. היה לי קשה להתנתק. היה קשה להיעלם. היה קשה לחשוף את דרגת המחלה והכי היה לי קשה לחשוב שפוגעת בלב שלכם וגורמת לכם לצער. אני בכנות מאמינה שיש מקום לצער ולכאב בחיינו וזה טבעי מאוד. אני חוששת שיש חוסר טבעיות באיך שהיום מתמודדים עם מוות(אני מנסה לא להיות שיפוטית וכן להכיל רגשות של אחרים ודרך התמודדות שלהם. ברגע שהולכים בדרך רוחנית היחס למוות הוא רגיל. ממש חלק מהחיים ואנחנו בעולם המערבי הפכנו את זה לחריג. אשמח לפתוח את הדיון על כך). תודה לכל מי שבדק מה איתי. סליחה מכל מי שחזר בלי יותר מידי מידע. תודה לכל מי שמתפלל(ת) עבורי.

תודה לך שקראת.

אוהבת.

אורית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: