ירד לדפוס

ירד לדפוס
חיפשתי דרך יצירתית לעדכן שיומן בריאות ב א מ ת ירד לדפוס.
ירד או עלה?
הודעתי שהנה ואוטוטו וסיימתי והנה הוא גמור וכל פעם צץ משהו.
עוד תיקון, עוד הסבר, עוד הורדה או הוספה.

א ב ל עכשיו באמת הוא חוזר רק בצורה האמיתית שלו.

תשעה חודשים כולל ההדסטארט לקח המסע הזה.
ממסע למסע אני נעה.. כולנו.
לתאר את זה כהריון זה הדבר אולי המתבקש אבל זה לא יהיה מדויק.

אני זוכרת את הבוקר ההוא שהלכתי בים, ואז הקול הזה שאמר לי יומן בריאות..
זה השילוב בין הספר שכלכך רציתי לכתוב לבין המתנה שרציתי לתת לעולם.
לא הייתי שלמה עם רק ספר.. שהוא הכי לא רק.הרגשתי שחייבת לחבר את מי שייקרא בו לעשייה. רק עשייה קידמה אותי לאיפה שאני היום.

אם יש דבר שלמדתי הוא פשוט לעשות, להתמסר ללא נודע, לנסות בלי לדעת מה ייצא לי מזה והאם זה הדבר הנכון. הפסקתי לשאול והתחלתי לעשות. קצת כמו "נעשה ונשמע",
קודם עושים ואז מבינים.. אבל לא בגלל שמישהו אמר.. בגלל שאנחנו מבינים בגוף, בראש, בלב.

אנחנו מ ב י נ י ם. כאשר אנחנו מבינים אנחנו יודעים. כאשר יודעים יש מעין הקלה כזו ותחושה שממלאת אותנו בשקט ובשלווה.

המסע הזה, דומה למסעות אחרים בחיים. היה בו הכל, התרגשות, ציפייה, אכזבה, שיתופי פעולה, מתח,

פ ח ד, מלא הנאה, יצירתיות ועוד..

גם בספר/יומן בריאות, כתבתי, מה חשבתי לעצמי על המסע הזה לפני שיצאתי לדרך.
חשבתי שזה רק לקחת את הטקסטים הכתובים, שנכתבו בזמן ההתמודדויות ולהעביר אותם.. כמה זמן זה ייקח?

וכאן זה הרגע להתנצל.. חשבתי שייקח לי 3 חודשים לסיים את הכתיבה, העריכה וההגהה, הגרפיקה, ההגהה לאחר עימוד..
ייאמר לזכות ספרי ניב שהם מראש אמרו שייקח לי כחצי שנה. וכך קרה.
באמת ובתמים חשבתי/קיויתי שהספר יהיה אצלכם באזור אוקטובר.
קבלו את התנצלותי הכנה. וגם פיצוי.. קבלו סימניה מגניבה במתנה ממני.

החלק שחשבתי שייכתב הכי מהר, דווקא הוא היה הכי מטלטל והכי ארוך בכל הפקת הספר.
לחזור אחורה, לכל מה שכתבתי, לגלות עם איזה שדים התמודדתי, לחיות את זה קצת מחדש, לשמוח שהכל מאחוריי.

בחיי שתיכננתי לכתוב כ 60 עמודים, איכשהו הגעתי ל180 בערך. מה??? ככה הגיב כל מי ששמע על הפער הזה.
היה לי מה מה לכתוב, לומר, להסביר ועדיין מרגישה שלא אמרתי הכל.. ואולי עוד משהו לא ברור או בהיר. אולי חסר עוד ציטוט.

עבודת הכתיבה מופלאה בעיניי, כל זמן שישבתי לכתוב, היה לי מה לכתוב, ההשראה נכחה רוב הזמן. בשלב מסוים הייתי מוטרדת כלכך מזה שאני כותבת עוד ועוד וחורגת מהתוכנית המקורית ומה יהיה.. יהודה, המנכ"ל של ספרי ניב, הרגיע ואמר שאין לעצור יצירה בגלל מגבלה של דפים.. שיכנע אותי.. ולי נותר רק להתמסר לכל מה שרצה לצאת ממני/ לעבור דרכי.
אני זו שחתומה על הספר אבל ברור לי שזה לא אני כתבתי אותו.. כלומר לא לבדי..

מריאן וילאמסון, אחת מהמורות האדירות של הקורס בניסים מתארת את הכותבים/ המרצים/ המטפלים כברז שמעביר דרכו מים.. המים הם הידע הגדול שקיים בעולם ואנחנו הברז/ הכלי שדרכו עובר הידע ומגיע אל מי שבוחר בכך.
ברור לי שאני מודרכת.. ושאינני לבד כמו שטעיתי לחשוב רוב ימי חיי. הגילוי שאלוהים הולך/ הלך איתי כל הדרך פשוט שיחרר כלכך הרבה מתח.
מתח של אחריות ומי אני שאכתוב ספר ומה אני יודעת ואיך כותבים ספר בכלל ומאיפה מתחילים ואיך מסיימים.

קראתי את הספר/יומן אולי עשרות פעמים ועדיין לא מבינה איך כתבתי את כל זה.

היו פרקים שדחיתי עד הסוף.
היה פרק שלא נכתב בכלל.
היו תמונות שלא נמצאו וכאלה שצולמו ולא נכנסו.
היו מסקנות שלא הזכרתי בכלל.. כמו כמה כסף עלתה לי כל ההתפתחות הזו ואיך חיי האהבה שלי נראים היום ואיזה אנשים הכנסתי לחיי ואיזה אנשים הרחקתי ולמה.
היו פרקים שהיה כלכך כלכך מאתגר לכתוב..
והיו את הקולות של אולי אני מדברת שטויות, אולי זה פשטני מדיי, אולי זה לא מספיק טוב, אולי מישהו ייפגע שלא הזכרתי אותו, אולי אעליב את מי שכן כתבתי עליו..
עם כל הקולות האלה התמודדתי והתקדמתי.
והיה את מה שתיכננתי ואת מה שקרה בסוף. גם העיצוב השתנה. גם חלק מהמשימות השתנו.  אלמנטים שהיו מבחינתי מאסט ירדו. סדר הפרקים השתנה..

והנה, נכתב הספר והוא שלם!

אין דבר כזה מושלם. מושלם יחסית זה משהו שאני יכולה לחיות איתו. מושלם עד לנק' הזו בדיוק.
החיים ממשיכים. כך גם התובנות. למעשה אין למה לחכות. עם יד על הלב יכולה להגיד שעשיתי את המיטב שלי. שלמה עם המיטב הזה. לאורך כל המסע חשבתי על מי שייקרא אותו ועל הפידבק שאקבל מכם.

והחיים עצמם, אתם יודעים..
התחלתי לחבר את הכתובים מהעבר ואת מה שעובר דרכי עוד לפני ההדסטארט.
המשכתי את עבודת הכתיבה החל מיולי.. ובישראל יולי אוגוסט זה חופש גדול אז אין צורך להכביר במילים שם..
ואז התחיל ספט' ואיתו החגים.. שוב מסכת של חופשים, אנשי מקצוע שלא עובדים ופחות זמן..
תוך כדי החלטנו לשפץ את הבית.. אז תוסיפו אבק, קדיחות, קניות, עובדים שכל היום בבית, חפירות וכו'.

קצת אבק עוד לא הרג אף אחד..נחמד דווקא פינת אוכל בתוך המטבח…

תוך כדי התחייבתי ל 2 קורסים אינטרנטיים ואכן השלמתי אותם.. לא ב 100% אבל כבר השלמתי שאני עושה את המיטב שלי..

תוך כדי ארוע מחלימות שבו הייתי אחראית על מרתון סיפורי החלמה ושם גם דיברתי אני. וואו היה סופר .מרגש

תוך כדי נסיעה לארהב עם המשפחה שלי.. נסיעה לסיני עם החברות שלי.. אכזיב ללילה ושבוע חופשה משפחתית בצפון.

תוך כדי הפקות ימי הולדת..איזה כיף, התגעגעתי לזה.

תוך כדי לימודים רוחניים, הקורס בניסים ומודעות העל..

וואו, אני אינטנסיבית.. תמיד הייתי.. אבל הפעם זה אחרת.. הפעם זה בטוב.. לפחות רוב הזמן.. אבל בגדול זה טובבבב.

עד הפעם הבאה…

ניפגש בקבוצה הסודית או הסגורה בפייס. עדיין לא הבנתי מה הכי נכון לנו.

מחכה לכם ברקוד בתוך היומן שתוכלו לסרוק דרך הנייד ותגיעו ישירות לקבוצה ואצטרך רק לאשר אתכם.

כלכך מחכה לכם. לתגובות. לתובנות. להארות.
תודה.

פשוט תודה. זה לא מובן מאליו הבחירה בי. בסיפור שלי. בדרך שבה הלכתי, בדרך שבה צועדים רבים אחרים. זה לא מובן מאליו הבחירה בכם, הבחירה להנות מהחיים למרות/עם כל האתגרים. זה אולי הסיפור שלי..כבר אמרתי שכולנו השתקפות אחד של השנייה. מה שאתם אוהבים בי קיים בכם וכך גם מה שמעצבן ומפעיל.

לסיום אומר, אינני מושלמת, לא אז ולא היום. כיום אני שלמה עם כל מה שמגיע לפתחי. כיום אני יודעת איך להתמודד עם מתנת החיים.

אוהבת. מעריכה. מודה. מאוד.

אורית