חלמתי על סין, הגעתי לסיני

כן. עשיתי את זה. נסעתי. למרות האזהרות. מניחה שזה מסוכן. גם פחד היה מעורב. אבל, רק בהתחלה.

אני לא מתעלמת יותר מהנשמה שלי. היא ביקשה ים, שמש ושקט. דווקא עכשיו. כמה ימים לפני שההדסטארט שלי עולה לאויר. לא מעניין אותה פוליטיקה, זמן או כסף. עליי רק לבצע.

התחברנו ארבעה נשים למסע בעקבות עקרונות הבראה לפוגשי סרטן מאת גילי בת שלמה.

זו אותה נשמה ששנים התעלמתי מקולה החלוש. זו הנשמה הזו שמתגלגלת מאדם לאדם ורק רוצה שיהיה לנו טוב. ואם לא טוב לה אז היא מוצאת דרכי מילוט. סרטן זו דרך אחת. לקח לי קצת זמן לפתח את ההקשבה אבל היום אני שם. לא תמיד התייחסתי לשיח הזה על נשמה ושיעורים וגלגולים וכו'. זה הרגיש לי מיסטי, רוחני, לא ברור ואולי אפילו המצאה. עד ש..

אין לי יותר מדיי איך להסביר או לשכנע. לכולנו יש נשמה. הנשמה היא ענקית ומצטמצמת לגוף האדם. היא מובילה אותנו במסע חיינו. היא חופשייה ומשוחררת . זה החלק הזה שבנו היצירתי, היצרי, החולם, החי ברגע. אחת מהתובנות המשמעותיות מהסדנא הייתה על מה קרה לי, לנשמה שלי. איפה הפסקתי לשמוע אותה ולמה.

הפסקתי להקשיב לה בערך לאחר הטיול למזרח, בגיל 23. חזרתי חזרה לארץ. חיפוש של מה בא לי להיות/לעשות כשאהיה גדולה הביא אותי לבסוף ללימודי אנתרופולוגיה וסוציולוגיה בבר אילן. צריך תואר וזה, אז מצאתי משהו שמעניין אותי אבל בתכלס, מה לי ולאוניברסיטה בכלל? שנה אחת החזקתי מעמד, מלא מבחנים בחודש וחצי זה ממש לא כוס התה שלי. באותה תקופה היו פיגועים באוטובוסים, לא מצאתי עבודה שתפרנס אותי וכך מצאתי עצמי מאוד מתוסכלת ממציאות חיי. רווקה בת 25, סטודנטית תפרנית ובהתחלה של דיכאון. עשיתי אז את מה שידעתי הכי טוב לעשות, לעזוב, יותר נכון, לברוח. ברחתי לאמריקה הגדולה ושם פגשתי את דרור. הנשמה שלי פרחה. אהבתי לעבוד ולהרויח כסף, לקנות מה שבא לי, אכלנו טוב, טיילנו לנו בעולם ואהבה מילאה את חיינו. ואז חזרנו לארץ. להתחיל את החיים. מצאתי את עצמי במשרות שממש לא מתאימות לי…כאן בערך נפרדנו הנשמה שלי ואני. ואז גילו לי את הקרוהן. סימן ראשון מהנשמה. הקשבתי לה… אבל רק קצת. הקצת הזה היה משמעותי כי כבר אז גיליתי את הקשר של גוף/נפש (נשמה). שנים של שקט יחסי עברו עליי. התחלתי ללמוד רפלקסולוגיה ועוד כל מיני כלים של הרפואה המשלימה..חברנו שוב הנשמה שלי ואני. מצאתי את ייעודי, את תפקיד חיי. עברו עוד כמה שנים, חתונה, הריון, לידה וקריירה תובענית של דרור שלי. התבלבלתי מאוד. אהבתי את תפקידי החדש כאם. התמסרתי לחלוטין. לא חזרתי לטפל. הרגשתי שכל הידע האינטואיטיבי, הרגשי והלימודי נעלם לי ואין לי גישה אליו. הנשמה הרימה את ראשה וחיברה אותי לאהבה נוספת שלי והיא היצירה. שנים רבות שאהבתי מאוד את מה שעשיתי. חלמתי והגשמתי את "עולמה של אלכסה", הסטודיו שבו תפרתי מוצרים לתינוקות ולחדרי ילדים ובהמשך יצרתי שם חלל לסדנאות (עשי זאת בעצמך) לאימהות בחופשת לידה ולנשים בכלל. בדיעבד, זה היה יותר מדיי עבורי. עבור הנשמה החופשייה שלי. אהבתי את המפגשים, את היצירות, את העשייה אבל כל עניין תפעול העסק לקח לי המון המון אנרגיות. הייתי מוטרדת ללא הרף, להוכיח שגם אני יכולה, להרויח כסף, לשווק, ציפייה של עצמי להיות גם, גם וגם, המון לחץ להיות מושלמת, בכל מחיר. אז הייתי מדברת בשפה של מחירים. רווח והפסד. "צריך לעבוד קשה בשביל להצליח". " לכל דבר יש מחיר" ועוד.

ואז סרטן.

חיפשתי את הדרך לחזור לעצמי. לאט, לאט התחברתי שוב לנשמה. עדיין במלא "צריך". צריך לאכול כך וכך, בשעות מסוימות. צריך לעשות ספורט כזה או אחר. צריך להאמין. צריך לא לפחד, צריך שקט ושלווה. צריך לעשות מה שהרופא אומר. עבדתי "קשה" בהבראה. אהבתי את ההליכות, השינה המוקדמת, הטיפולים השונים, את הצ' קונג וגם נהניתי מהאוכל, רוב הזמן. הבראתי. החשקים עלו לי, הרוטינות השונות שיעממו אותי, לא ידעתי איך אני חוזרת לשגרה. עדיין רציתי לעשות הכל נכון והלחץ נכח. חששתי מהשינויים שהכנסתי או ניסיתי.

ואז עוד סרטן . קרוהן ברקע כל הזמן.

ואז, זה הכה בי. מה אני עושה? עשיתי "הכל נכון". למה אני שוב חולה? עשיתי את מה שהיה נכון לאחרים לפניי. לא בהכרח נכון עבורי. העניין הוא שכבר קיבלתי איתותים מהנשמה ושיחררתי מהנוקשות אבל לא מהביקורת והפחד.

איך אומרים? פה חשדתי.

נאלצתי למצוא את דרכי שלי. כבר אז ידעתי שכדאי להנות מכל מה שאחליט לעשות. וכך עשיתי.

הדרך נפתחה לפניי. מיד לאחר הניתוח השני התמסרתי להנאה. זה היה בצורת לימודים, יוגה, טיפה הרפיתי עם התזונה, יצאתי יותר בערבים ועוד.

ואז באה הקריאה לים. שיעור בצלילה חופשית פתח את עניין סיני (תודה לאשה הדולפינה) ואז גילי (סיקרנה אותי הבדואית הזו) . דבר הוביל לדבר ובתוך כל עניין החיים, חגים, כתיבת הספר, הכנה להדסטארט, הרצאה, מצאתי לי זמן. זמן לחבר בין כל הנק'. זמן לעצור ולנוח.

את מה שקיבלנו מעבר לסדנא לא יכולנו לתכנן. ההנחיה היחידה הייתה לסמוך שרק טוב מונח לפנינו ולהיכנס לאוירת החופש של סיני.

דבר אחד בטוח, כאשר מקשיבים לנשמה, הכל מסתדר ואפילו מאוד.

דבר אחד העיק עליי. חששתי לשתף את הוריי בנסיעה. קולטים? אני, בת 40, אמא ל2 בנות, עברתי סרטנים, ניתוחים, אינספור שינויים, אבל לספר שאני נוסעת לסיני? זה לא. לא יכולתי להרשות לעצמי לא לנסוע. בחרתי לא לשתף. כלומר כן, אבל רק אחרי שחזרתי. לא אעשה את זה יותר. זה לא תואם את רמת הכנות והתקשורת שקיימות בכל מערכות היחסים שלי.

נחזור רגע לסיני. אהבה ממבט ראשון. השקט, השלווה, המדבר, השמיים מעל והים. הטבע במלוא תפארתו. הרעש היחיד שפגשנו היה הרעש שהבאנו איתנו, אנחנו ושאר הישראלים שהיו איתנו. הרעש של העולם המודרני, של בטון, כבישים, מסגרות, חוקים, זמן, דעות רבות ומנוגדות, כסף, עבודה, כוח, צריך. כמה התרחקנו מהטבע.

בסיני עדיין הטבע שולט, פה ושם ראיתי מלונות שלא הושלמו, אני מניחה שהכביש סלול יותר מפעם, לחושות הגיעו מזגנים. לא לכולם 😊

הנשמה שלי פרחה. לא רק שלי, גם של החברות שלי למסע. וכך מצאנו עצמינו בחוף מפנק ובול עבורינו ואז קריאה להרים, למנזר סנטה קטרינה ומשם חזרה לחוף. והבדואים, הלבבות שלנו התחברו. אכלנו טוב, ישנו טוב (רוב הזמן, היתושים חגגו במקביל), צחקנו טוב, בכינו טוב ואף עישנו טוב.

הנקודות התחברו. חשבתי על נוכחות האלוהים בחיי הבדואים. חשבתי שככל שאנחנו מתרחקים מהטבע אנחנו מתרחקים מאלוהים. לפני שנסעתי לסיני היגגתי קצת על האלוהים שלי. אלוהים של הטבע. אלוהים של הרמוניה ושל נוכחות. הם לא מאלצים את עצמם להיות לא בדואים. הם עם האנרגיה שלהם, עם התלבושת המסורתית, עם המציאות שנכפתה עליהם (דאע"ש) והמצרים והחוקים שהמודרניזציה הביאה איתה. התבוננתי בהם הרבה, בשקט שלהם, בנינוחות, היה נראה לי שהם מקבלים כל אחד. אולי זה הכסף…שהם זקוקים לו כלכך…אבל לא נראה לי.

דיברתי עם כל מי שאירח אותנו. הם לא דיברו מלא, בינהם אולי כן. הם מדברים קצת ומדוייק. אני מאוד אוהבת שפה, מילים ואת המשמעות שלהם.

הנה כמה פניני לשון שקלטתי ואהבתי מאוד

אללה כרים- אלוהים גדול. כל פעם שהתמוגגנו מהאוכל, מהנוף, מהאויר, מהאנרגיה וציינו את זה אז ענו לנו אלוהים גדול. "הוא" זה שאחראי לכל השפע הזה, לכל מה שיש כאן. הם לשנייה לא לקחו קרדיט על מה שניתן להם בידי האלוהים. מבחינתם הטבע הוא זה שמכתיב את העניינים ולא להיפך.

כולו מן אללה שוואיה מן עבדאללה- עכשיו אני נזכרת שזה מופיע בשיר של שוטי הנבואה, המשפט הזה. הכל בידי האלוהים וקצת בידי האדם שזה מאוד דומה להכל כתוב והרשות נתונה. נראה לי שזה אומר שסיפור חיינו נכתב אבל יש לנו יכולת לבחור מה נעשה עם הזמן שכן ניתן לנו.

אינשאללה- שזה בסך הכל אמן. אבל אמן כזה שאומר שאם זה רצון האל זה יקרה. הם מבחינתם יעשו מה שצריך אבל הם מבינים שלא הם הקובעים הבלעדיים. פעם הייתי קופצת שאמרו לי שאחלים בעזרת השם. מה קשור השם? חשבתי לעצמי. אם אבריא זה רק בזכותי. א' הייתי מנותקת מהאלוהים הזה. ב' חשבתי שאם אומרים בעזרת השם אז ההבראה היא באחריותו ולא רציתי שוב להעביר אחריות לריפוי שלי. ג' רצון האלוהים זה, שוב לפי הבנתי, מאוד פשוט וזה שיהיה טוב לכולנו. היום אני מבינה שבעזרת השם זה בעצם בעזרת הטבע. בעזרת החיבור לטבע הפנימי שלנו נוכל להבריא ולרפא מכאובים, מחלות, סכסוכים פנימיים וחיצוניים.

ואחרון חביב ללא אלוהים אבל עם הבנה עמוקה של הנוכחות שלו. כולו כאווייס- שזה הכל בסדר. אבל על באמת. הכל קורה כמו שצריך לקרות. אנחנו קוראים לזה מדוייק. להם אין זמנים ולכן המילה הזו לא נשמעה בכלל. הגענו- הכל בסדר. רוצה מונית- הכל בסדר. רוצה לאכול- הכל בסדר. לא הסתדר משהו- הכל בסדר. והכל היה יותר מבסדר. בחוף השני שהגענו אליו לא היו חדרים והייתה מתוכננת מסיבה של יום העצמאות (קצת הזוי אבל בסדר). אנחנו רצינו שקט ומרחב לדבר בו וללמוד. תוך שנייה סידרו לנו מונית להרים. הצמידו לנו מארח נפלא. הגענו למסעודי לוד'ג. כמו גן עדן בתוך המדבר. כאשר אומרים לי שהכל בסדר בארץ זה על מנת להרגיע. ויש אימרה שכאשר אומרים לך שהכל בסדר תדע ששום דבר לא בסדר. סוג של "מורחים אותי". שם לא הרגשנו את זה. וסמכנו. ושמחנו.

סנטה קטרינה. שימו לב לחדר 14 🙂

בסדנא קיבלנו את עקרונות ההבראה. אלו עקרונות שחוזרים על עצמם אצל כל המחלימים שתועדו. אלו עקרונות שהגעתי אליהם בדרך ארוכה ומפותלת.. זו הדרך שלי. וככה זה בדיוק היה צריך לקרות. למעשה קיבלתי מהסדנא בדיוק את מה שציפיתי לו. ציפיתי להבין האם הריפוי שלי הוא בזכותי/בעזרת האלוהים או בזכות הרופאים. הבנתי שזה לגמריי בזכותי, כי הקשבתי לנשמה שלי. ככל שהקשבתי לה יותר כך התקרבתי יותר לבריאות מלאה. כאשר לא הקשבתי לה כלומר עשיתי מה שאחרים עשו שהתאים להם, התרחקתי מהבריאות אשר רציתי כלכך. אתם מבינים? אחד מהעקרונות הם להקשיב לנשמה. איך מקשיבים לה? יושבים בשקט ונותנים לה לדבר. את כל העקרונות אתם יותר ממוזמנים ללמוד אצל גילי. היא הגיעה אליהם אחרי חקירה מעמיקה ואישית של שנים. שוב, זה רק עקרונות. לא שיטה, לא תזונה מסוימת, לא דרך רוחנית. רק עקרונות.

מעבר לסדנא קיבלנו מתנות. מלא מתנות. זרימה, מזג אויר מושלם גם בחוף וגם בהרים. אוכל מסורתי וטעים ומזין. גם אוכל לא מסורתי היה וגם הוא היה טעים. ביקרנו אצל אחות של המארח שלנו, שם ישבנו עם המשפחה, גדולים וקטנים לשיחה על תה/קפה. האחות (שלא זוכרת את שמה, לצערי) יצאה איתנו לגינתה הצנועה ומילאה לנו שקית מלאה בירוקים טריים. כבר בערב מוחמד הצעיר הכין לנו ארוחת מלכים ( גם מלחים, יצא לו מלוח…חחח). זכינו לאירוח בדואי אמיתי. אח אחר של המארח היה השיח' אחמד, השיח לשעבר של ג'אבלייה. אגב שם משפחה זה לא אבא אמא וילדים. זה 6000 אנשים והם כולם משפחה אחת. הוא לקח אותנו ביום שישי לכנסיית סנטה קטרינה. לא זוכרת הרבה מההסברים. כן זוכרת את ההרגשה להיות במקום כלכך קדוש לכלכך הרבה אנשים. יהודים, נוצרים ומוסלמים. אין לי מילים לתאר את העוצמות שהיו שם. כל פעם שבאנו או הלכנו קיבלנו ברכות וחיבוקים. ביום האחרון, הכנתי לי תה.. מעלי מורינגה. לא ידעתי בכלל שזה זה. האני, אחד מהעובדים של המקום ראה שטעים לי ומיד הביא לי שקית שתספיק לי לשנה. כמה פשוט. ככה ממלא.

לכל אורך הדרך הרגשנו מוגנות ושמורות.

השבח לאל.

אינשאללה שוב בקרוב.