אני רק שאלה

 

אז מה שלומך? בסדר? הכל בסדר? באמת?

פעם פעם ( לפני שנה וחצי) הייתי נלחצת כאשר היו שואלים אותי את השאלה הזו. למעשה, כאשר ראיתי את עצמי בריאה אז היה לי הכי קל וכיף לשתף מה שלומי ומה עשיתי ומה אני עושה וכו'. בתקופה האחרונה, בחודשים האחרונים עת הגילוי המחודש היה לי מאתגר יותר מה לענות.

בתור אחת שנוהגת להגיד רק את האמת כאשר שואלים אותה שאלות לא רציתי להיכנס באמת למה שלומי. מה עונים? מה מספרים? הכל? קצת? בקצרה? בהרחבה? את האמת? את מה הרופאים אמרו? מה אני מרגישה ? מה אני חושבת?. שאלה פשוטה לכאורה שיכולה כלכך להפעיל אותי ולהוציא ממני בסופו של דבר, בסדר. הכל בסדר. תודה. כיום אני יכולה להגיד שזו אכן שאלה פשוטה, אני גם בוחרת להגיד שהכל בסדר ואם בודקים איתי שוב אז אגיד שהכל בסדר. אולי מה שאני מנסה לומר זה שמבחינתי הכל בסדר באמת (כך או כך) ולכן עונה רק בסדר ולא מאריכה. השאלה הזו מגיעה מאהבה ומדאגה. ברור לי. אני מאמינה שמבינים למה אני בוחרת לא להרחיב .

אז מה הרופאים אומרים?

היא הייתה צריכה להיות ראשונה במצעד השאלות שאני הכי שונאת לשמוע. כל פעם אני קופצת ממנה מחדש. והרי גם היא לגיטימית כי אם הרופא אמר אז הוא בטח יודע. בטח יותר טוב ממני. אז זהו, מבחינתי הרופאים שלי יודעים המון והם מוערכים וזכיתי ברופאי/בני אדם על אבל הם לא יודעים יותר טוב ממני. זה היה כל כך ברור בסאגת הכן הקרנות / כימו או לא. לי היה ברור שלא אלך בדרך הזו. הרופאים קצת התלבטו בינם לבין עצמם ולבסוף בסוג של החלטה משותפת ומציאותית  החלטנו שאהיה כרגע רק במעקב.

אז מה עכשיו?

ועכשיו לפרטים: ביולי עברתי ניתוח להוצאת הגידול משופכן ימין. היו דיונים והתלבטויות שלי ושל הרופאים לגבי המשך הטיפול. בחרתי להמשיך בדרך שלי, לדבוק בטבעונות ובאורח חיים בריא ומבריא. הפעם גם בחרתי לחזק עצמי עם דיקור. אני ממשיכה עם טיפולי גוף נפש וריפוי תודעתי. מרשם נוסף מהטבע הוא שמן rso (אספר בהמשך ה כללל). בגזרת הדברים המגעילים שאני נוטלת יש את השקדים המרים (גלעיני משמש) ואת השייק הירוק היומי. ויתרתי על מיץ מרוכז של לימונית ולואיזה ועל ארס צפרדעים (לפחות כרגע). עוד מרשם שרשמתי לי הוא ל עשות מה ש בא לי .

 

 

אז מה זה בתכלס עושה מה שבא לי?

עושה מה שמרגש אותי, מה שאני נמשכת אליו עם האינטואיציה שלי, נהנית כל כך ממה שיש (ממש קצת מקטרת), לומדת את "הקורס בניסים" פעם בשבוע. זה רק התבקש מכיוון שהמנטרה שלי היתה ועדיין, "ניסים קורים כל רגע בחיי". משתתפת במפגשים שלא חשבתי שאהיה בהם. כל הזמן לומדת ומתפתחת, מבקשת להכניס עוד אהבה לחיים שלנו. עוד אהבה שתרחיק את הפחד, של המחשבות ושל האי וודאות. פוגשת נשים שבא לי לפגוש, מתרגלת יוגה. יוצאת טיפה מהשגרה שלי, בודקת גבולות. נראה לי שאני מה שנקרא "מתרחנת". יענו הופכת לרוחנית.

תודה לכל מי ששאל/ביקש את הפוסט הזה. זה כל כך ריגש אותי ודירבן אותי כן להוציא את הפוסט הזה ולא את זה שתכננתי. הייתי צריכה זמן, להתרגל שוב לשינוי, לענות לעצמי על שאלות ששאלתי כמו לאן הכתיבה שלי הולכת? או האם אוכל לכתוב את הדעות שלי לגביי דברים מסוימים? האם ימשיכו לקרוא כאשר אפסיק לכתוב באופן ישיר עליי ועוד. גם הייתי קצת/הרבה בשוק מהמרשם מהטבע. יש מלא דברים כתובים שרק צריך לחבר בינהם ויש את אלה שנכתבים תוך כדי. אז בזמן שהתלבטתי אם להעלות את הפוסט הבא שלי על התמכרות נבנה הפוסט הזה.

על מה את כן מקטרת?

על האוכל, לא תמיד בא לי על המאמץ הזה של ההכנה. לא תמיד יש לי תיאבון לאוכל הזה. על השייק, ברור. על הבדיקות, אוישששש כמה אני מוטרדת מחודש הבדיקות ( שהוא במקרה החודש). אפילו לא קיטרתי על הקור של אמסטרדם. כמו שאמרתי ממש קצת.

מה את אוכלת?

מעניין מישהו? בהחלט זו שאלה שחוזרת על עצמה. בעיקרון זו תזונה טבעונית שמותאמת אישית אליי. בבוקר אני אוכלת דייסת דגנים עם פירות, בצהריים שייק ירוק ועוד מנת דגנים וירקות ולארוחת ערב ירקות מבושלים עם קטניה משתנה ואגוזים. נשמע מדכא?האמת, שזה מה זה לא. לוקח פשוט קצת זמן להתרגל להנות מאוכל טבעי ומזין . גם כיום יש מודעות ענקית והמון מתכונים מעולים ברשת ובסדנאות מיוחדות.

מה את עושה כל היום? את עובדת?

לשמחתי השגרה שיצרתי לי לא משאירה מקום לעבודה…. עכשיו ברצינות, זה אולי הקטע הכי מוזר בכל הסיפור הזה. איך ומתי חוזרים לשגרה. הרי הכל השתנה ומשתנה כל הזמן. חשובה לי השגרה בבית. אני כן רוצה לעבוד כמה שעות במקום שבא לי. שואלים אותי אם אחזיר את עולמה של אלכסה. עולמה של אלכסה הוא כל מה שאבחר שהוא יהיה. ברור שבמוחי רצות כבר סדנאות חדשות וגם רעיון שנחלם ונתפר. אני עובדת בעיקר בשינוי החיים שלנו.

 

האם כל הבית השתנה בעקבותיי?

בגדול, לא. בקטן, כן. די קשה לי ל"מכור" לבנות את האוכל הטבעוני. דרור מדי פעם משתתף בניסוי. נכנסו יותר פירות וירקות הביתה, עדיין יש חטיפים ומוצרי חלב. מדי פעם אני מכינה משהו שכן זורמים איתו. אני פחות ופחות מבשלת מוצרים מן החי ומשתדלת להכניס תחליפים כיפיים במקום דברים קנויים או מעובדים.

אז מה שלומך?

ממש בסדר, תודה. חיים, אתם יודעים. יש כל מיני שאלות מבאסות שאני שואלת את עצמי שהן בעצם ספקות או פחד בדרך שבה אני הולכת. אני יכולה רק להגיד שיש שאלות שאין עליהן תשובה. מה שהשתנה בי זה שאני מקבלת את זה. אני בעיקר מסכימה להיות מי שאני יכולה להיות. יש טקסט שכתבה מריאן ויליאמסון, מורה רוחנית אמריקנית אבל הוא מוכר יותר כנאום ההכתרה של נלסון מנדלה וזה מה שאני מבקשת לעצמי וזה מה שאני מאחלת לכם.

" החשש העמוק ביותר שלנו אינו מפני אוזלת ידינו. פחדנו העמוק ביותר הוא שכוחנו גדול עד אין קיץ. האור שלנו, לא החושך שלנו, הוא המפחידנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו: " מי אני שאהיה מבריק, נהדר, מוכשר, מקסים?" ובעצם, מי אתה, ש ל א תהיה כל אלה? הרי אתה ילד האלוהים. כשאתה מקטין את עצמך, אינך מביא תועלת לאיש.ובעוד אתה מניח לאור לזרוח, מקבלים זאת אחרים בתת מודע כאישור לעשות כן אף הם". זה לא כל הטקסט וזה לא אחד לאחד כמו הנאום אבל אלו המילים שמרגשות אותי כל פעם מחדש.

אוהבת מלא.

הפוסט הבא יהיה אחר, לא יודעת למה אני מתריעה. כן יודעת. ניפגש.