No Filter #

למה נסעתי לתובל?

מה קורה שם בכלל? והאם מה שקורה בתובל נשאר בתובל? ( על משקל מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס רק בקטע אחר לגמריי )

בתובל, אלירן דה מאיו הקים בית בריאות והתכנסות. במילים אחרות בית הבראה טבעי. יקר (באופן יחסי) וטבעי. עוד דבר שלמדתי, עוד הרבה לפניי שהגעתי לכאן, להישאר בריא או להבריא זה יקר. אם יש לי עצה, שאני עצמי הכרתי אותה ולא יישמתי, זה לשמור על הבריאות, להקדים "תרופה" למכה. התרופה היא תזונה מיטיבה, פעילות גופנית וריפוי רגשי (גם ללא "טראומה" אמיתית). בכלל, התפתחות בכל הרמות, רגשית, רוחנית ופיזית רק יכולה להרים אותנו ולאזן אותנו מהטירוף שמתחולל שם בחוץ.

על אלירן שמעתי מחברה, גם היא שנים רבות, מחפשת את הדרך המיטיבה ביותר להנות מחיים נטולי מחלות באיזון ובשמחה. לאלירן נסיון רב עם העולם הטבעוני והוא איש אדמה בנשמתו, כלומר הוא מכיר ויודע כל מה שצומח באדמה ואיך ולמה ומה זה נותן לנו. כל ידע שהוא מלמד ומעביר הלאה מגובה במחקרים מדעיים. יש לו נסיון עם חולים בכל מיני מחלות וכמובן בצומות למינהן והתאמת תפריטים איש איש לפי מצבו. חוץ מזה,הוא איש מתוק, חכם מאוד וכולו לב ונתינה.

נחזור אחורה לחודש אפריל, החודש שבו התגלה הגידול. מרגע זה ועד הניתוח שהתרחש בחודש יולי היו לי חודשיים וחצי בערך. חודשיים וחצי לשנות את גורל הניתוח או לפחות להגיע שלמה ואכן לעבור אותו. מיד ידעתי שעליי לשנות משהו, לנסות משהו אחר, לקבל תוצאה אחרת. מילה אחת על קינגסטון, השיטה הקודמת שבה התמדתי בשנה וחצי האחרונות. זוהי שיטה מופלאה, דרכה למדתי על פשטות ועוד על גופינו המופלא, היא הבסיס למי שאני היום,חזקה ונחושה. לשיטה הזו יש המון הצלחות ואין לדעת מה היה קורה אילולא התמדתי בה.

כלכך רציתי לעשות את הבלתי יאומן, להשיג תוצאה יוצאת דופן. באותה נשימה רציתי גם לא להתאכזב אם לא. רציתי להיות שלווה ושלמה בלי קשר לתוצאה. ניסיתי, באמצעות השינוי התזונתי, טיפול רגשי שהתחלתי, שימוש בשמן מיוחד שמרחתי כדי להקטין את הגידול. הרופא כמובן (שגם אותו אני מעריכה עדאינסוף) הסתכל עליי במבט מוזר וטען שכך או כך עליי להסיר את הגידול שצץ לו בשופכן הימני שלי. הוא רצה לנתח כבר בתחילת יוני, ביקשתי הארכה וקיבלתי.

נחזור לתובל ומה הביא אותי לשם. במסע שלי לעבר הריפוי פגשתי מבריאה נהדרת ששמה ורד, היא שאלה אותי מס' שאלות ושאלה אחת ספציפית הלכה איתי עד תובל. "מה צריך להיעצר בחיים שלי?". בכדי שאוכל לענות על השאלה הזו נזקקתי לזמן, זמן שבו אנוח מכל עשייה, מכל סדר יום, מהשגרה הרגילה אך העמוסה. זמן שבו אוכל להיות חופשייה מכל מה שצריכה/חייבת לעשות בשביל עצמי. רק שתדעו שהבראה זו משרה מלאה פלוס.

חולים בכל מיני מחלות נדרשים (לא אני דרשתי) לשאול את עצמם המון שאלות, למה באיבר הזה, מה זה בא ללמד אותי, מה המתנה שלי, מה הרווח שלי מהמחלה ועוד.. שאלות קשות, מעצבנות, חשובות, מעוררות התנגדות ולוקח קצת זמן לענות עליהם…

התשובה לשאלה הזו נתגלתה דיי מהר, לא ארחיב יותר מדיי רק אומר שמכירה טוב את הפחד והספק, את חוסר השקט והתגלית החדשה, הוויכוח הפנימי. לא פשוט להבחין בויכוח הפנימי, כשמו כן הוא..

בעיקרון השהות המינימלית בתובל היא 3 שבועות והמקסימלית היא 3 חודשים ואם צריך אף יותר, לי היו "רק" שבועיים ולמזלי אלירן הסכים שאגיע לתקופת זמן הזו. לכולנו הייתה מטרה אחת, להתחזק, לנוח, לעצור, להקשיב, להיות. צום ארוך או אפילו של כמה ימים לא התאים כאן בגלל הזמן הקצר ובגלל שאני כלכך אבל כלכך פחדתי מזה. זוכרים את הפוסט הקודם? מותר ואפשר להנות מהדרך, ואני באתי להנות מכל מה שיש לתובל להציע לי.

אז מה למדתי?

אוטומטים- האוכל זה עניין רציני מאוד בתובל. ההמלצה היא לאכול בשקט ובתשומת לב. ביני לביני גיליתי שאני תמיד קמה באמצע האוכל לעשות משהו (לשטוף כלי, לסדר) או מדברת תוך כדי או כותבת או קוראת. כאשר אוכלים בשקט, לועסים את האוכל כמו שצריך ולא בולעים אותו. ואולי הסחת הדעת הגדולה ביותר, הנייד, כמה היד מושטת בקלות אליו.

להקשיב לגוף באמת- לכאב, לרעב, לשובע, לכאב בלב, לבטן, לעייפות, לראש, לרגשות, לקושי, להרגיש את החרק הקטן ביותר שהולך עליי,למועקה, לכל מיחוש. השקט מאפשר לכל אלה להישמע חזק וברור.

להכיר בכוחותיי.

להודות על היש ועל כל מה שבדרך אליי.

 

לפתוח את הלב עוד ולאהוב עוד.

לצאת מאזור הנוחות,  פעם אחר פעם. כתבתי על כך פוסט שלם, בתובל מתחתי עוד את הגבולות, בעיקר מול דברים שחשבתי שלעולם לא אעשה כמו לשיר או דמיון מודרך.

להרגיש אהובה.

להרגיש שאני בסדר, באמת בסדר וכל מה שאני עושה זה בסדר.

לוותר על הויכוח הפנימי, לשחרר אותו. לא אמרתי כלום…..

לסמוך על עצמי ועל דרור שאנחנו עושים הכי טוב שאנחנו יכולים.

לצום- העזתי לצום, אז מה אם זה היה רק ל36 שעות.

הגוף שלי יודע להעלות במשקל!!! כמה חיכיתי לרגע הזה.

להביט בעיניים, הרבה זמן, בלי מבוכה ובלי להוריד אותם.

להיפרד- תמיד שנאתי פרידות, זה היה קשה מדיי, תמיד ויתרתי על מילות פרידה, עשיתי את זה מהר, חיבוק ונשיקה ובורחת. הפעם נשארתי, לבכות, לקבל עוד אהבה, להתמודד עם הכאב והשמחה שבפרידה, להרגיש.

כמעט חודש עבר מאז, כידוע עברתי את הניתוח, למרות שהגידול קטן כבר הייתה הפרעה בשופכן והייתה סכנה לפגיעה בכליה ימין, אני שלמה ושלוה, אני חזקה ומחלימה נהדר ופניי קדימה באמונה שרק טוב מונח לפניי. אני ממשיכה עם האוכל הטבעוני, מקפידה לאכול בשקט, מיישמת את התובנות שיצאתי איתן.

בפוסט הבא אני נפרדת מהסרטן.סופית.

המסע שלי לעבר בריאות הוא לא רק המסע שלי, מלא לבבות נקשרו בשלי. בשהות שלי בתובל לבי נקשר בליבם של אלירן, גל, לימור, ג'ואי, סטיבי, עידו, יסמין, דנה, קרולינה. אתם אנשים נפלאים וזכות להיות ליד מקור האור שאתם.

החברים היקרים שפגשתי בתובל היו המשפחה שלי לשבועיים שלמים ובעצם לכל החיים. תודה אלי על הנצחת רגעים יפים

כל ההרפתקאה הזו לא היתה מתקיימת ללא תמיכה אבסולוטית של החבר הכי טוב שלי והיקר שלי דרור. אלכס,אלה ואני זכינו בך.

אני מוקפת באהבת אמת ובתמיכה ללא גבולות של הוריי, אחיותיי ואחי.

תודה לכל מי שאיתי במסע הזה, אתם יודעים מי אתם, כל אחת ואחד מכם.

אורית