שום דבר לא נוח באזור הנוחות

אז בכל זאת, למה הוא נקרא ככה?

   שמעתי הרבה על המונח הזה, אזור הנוחות, בהקשר של התפתחות אישית בעיקר. הדיבור אומר שאם נוח לנו, לא נוכל להתפתח "באמת", אם לא נבחן את הגבולות שלנו לא נוכל לגלות דברים חדשים על עצמינו. יש פעמים שבחרתי בנוח במודע, מתוך אמונה שלא רק דרך סבל מתפתחים.

לרוב לא נדע שאנחנו באזור הזה, כי רגילים, כי מוכר, כי אנחנו על אוטומט, כי לא ידענו שאנחנו לא יודעים. אז איך כן יודעים אם אנחנו שוהים באזור הזה?

המחשבות חוזרות על עצמן.

בא לנו לשנות משהו בחיים שלנו.

אנחנו לא מרוצים ממשהו, ממישהו, מעצמנו.

אנחנו מקפידים לעשות דברים שאנחנו מכירים ופחות מנסים דברים חדשים.

האמת היא שפשוט לא נוח אבל זה מה שאנחנו מכירים וקשה לזוז או לשנות.

ברגע שפועלים אחרת, זה לגמריי מוציא אותנו מהאזור הזה ואז זה באמת נהיה לא נוח. אז כבר צריך להתאמץ, צריך לשבור את האוטומט, צריך להחליף את המחשבות, ללכת לטיפול, להרגיש, לעשות משהו לגביי זה.

כמובן שנושא זה עלה בעקבות הגידול שנתגלה בתחילת מאי השנה. ביני לביני החלטתי שהפעם אני עושה כמעט כל דבר שלא נוח לי לעשות. מגמה זו היא המשך ישיר להרבה דברים ששיניתי בחיים שלי, אבל אז הם לא עוררו בי כזו אי נוחות כמו הפעם.

רובכם לא יודעים אבל לקחתי חופש מהשגרה המוכרת והבטוחה שלי ונסעתי לבית בריאות והתכנסות של אלירן דה-מאיו בתובל, אי שם בגליל ( שזה כולה שעה וחצי נסיעה מהבית ). הגעתי לכאן לשבועיים, פוסט זה נכתב בתחילתו של השבוע השני שלי לשהות בתובל. למשל הנסיעה הזו היא תולדה של ההחלטה לעשות דברים שלא נוח לי לעשות. עד עכשיו העדפתי להישאר בבית שלנו ולא לצאת להרפתקאות, האמנתי שזה הכי נכון לי ולמשפחה שלנו. האופציה הזו הייתה קיימת לכל אורך הדרך וממש בחרתי במודע לא לנסות אותה, עד עכשיו. יש אמת במשפט "דברים שרואים מכאן לא רואים משם."

להלן הדברים שלא חשבתי שאעשה והנה הם נעשו ולשמחתי הרבה נשארתי בחיים ועוד לספר (קריצה ).

חשבתי שלעולם לא אעזוב את משפחתי לשבועיים או יותר, האמת היא שזו התנסות מאלפת לכולנו ואני כלכך מברכת על המהלך זה. כאן בתובל, אני יוצאת מהמוכר על בסיס יומי ועל אף שזה מאתגר, בעיקר רגשית, אני מודה ומעריכה על כל פעם כזו. פוסט מלא על החוויה הזו יגיע בהמשך.

עוד לפניי שהגעתי לכאן, הכנסתי לשיגרת ההליכה היומית 10 דק' של הליכה על הדשא ברגליים יחפות. זה נקרא גראונדינג וזה ממש נעים, משפר את זרימת הדם, מפחית דלקות, מפחית סטרס, בהנחה שלא דורכים על קקי של איזה כלב ואז זה יכול להעלות את הסטרס. בקיצור, אני עושה את ההליכה בדשא של גן השעשועים במושב שלי, מה שיכול להיחשב כפדיחה אבל בכל זאת עושה את זה.

כידוע שיניתי את האוכל שלי מהקצה אל הקצה וחשבתי שאין כבר מה לשנות כי הרי עשיתי את שיטת קינגסטון בשנה וחצי האחרונות, אז גם פה אני מפתיעה את עצמי מחדש, ממש, ממש. המעבר לטבעונות היה ממש מאתגר ומפחיד (בהתחלה כלל הרבה מיצי ירקות דוחים) ושינוי של הרבה אוכל שכבר התרגלתי אליו והיה קשה לי לוותר עליו, בעיקר גבינות וביצים. שמחה לעדכן שיש המון מה לאכול וזה גם טעים, מבריא ומזין.

אבל השוס מבחינתי זה לצום, אמנם זה רק 36 שעות (בהגדרה רק, בפועל זה היה קצת יותר) אבל כמה התנגדות ופחד היו לי בעניין הזה. לצום זה בהכרח לנוח. לנוח זה לא בהכרח נוח. רק לפרוטוקול, פוסט זה נכתב תוך כדי הצום, בשעות הקטנות של הלילה ברגעים לא ברורים של חוסר שינה, למעשה זאת הפעם ראשונה מאז שהגעתי לכאן שפתחתי את  המחשב.לפני שהגעתי לפה חגגנו כהוגן את חתונת אחי. רק אגלה שנהניתי מאוד מאוכל שלא נגעתי בו בשנה וחצי האחרונות. גם כאן היציאה מהמסגרת המוכרת והבטוחה לימדה אותי על הקשבה עצמית ועל לסמוך על עצמי.

לעשות הליכה זה ממש נוח, לרוץ זה ממש לא…מסתכנת בלהגיד שלעולם לא תתפסו אותי רצה

לפחד זה ממש לא נוח ועדיין…

לא לשים דאודורנט, לחפוף או להסתבן היה ממש נוח, מקווה שגם לאחרים.

הפוסט הזה קצת שונה עבורי, הוא מעבר ללשתף מה עובר עליי…יש בו בקשה אליכם, אם תרצו.

אז מה אתם אומרים? ממש בא לי לשמוע על היציאות שלכם מאזור הנוחות. האם יש משהו שאתם ממש רוצים לשנות? זה .ממש יכול להיות כל דבר או אם בא לכם לספר על משהו ששיניתם ואתם גאים בעצמכם

 אוהבת ומחכה לכם בתגובות