מכירים את זה שהגעתם לשלב קשה ואתם לא מצליחים לעבור אותו (לפחות כרגע)? אז כזה.
מכירים את השמחה הדבילית הזו כאשר עוברים שלב בשיא הקלות? על הפעם הראשונה?
ומה עם ריקוד ניצחון קטן, בלי שאף אחד רואה? בטח שאתם מכירים.
אהבתי את המשחק הזה עוד כשהיה בגרסתו הלא מלוטשת ושמו היה יהלומים, אפשר היה לשחק אותו במטוס או במחשב השולחני, הרבה לפני עידן הסמארטפון. כמה שמחתי לגלות את הגירסא הכה צבעונית וממכרת הזו. בירור קטן שערכתי גילה לי מה שרובכם כבר יודעים, זה ה משחק הכי פופולרי בפייסבוק, הוא ממכר ברמות קשות ועדיין יש מלאאאאא אנשים שמשחקים את זה ולא בהכרח מגלים (כמוני,לפחות עד עכשיו). לאחרונה עוד כמה נשים ברחבי הפייס יצאו מארון הקנדי קראש. בכל מה שנוגע למשחקים אני הכי אולד סקול שיש. לא מעניין אותי הכי חדש או הכי מהיר או איזה נינג'ה שחותך פירות בטירוף או חבורה של ציפורים זועמות. המשחק הראשון שתפס אותי בסמארטפון היה צייר משהו… יואו כמה נהניתי עד ש…כבר לא הבינו את הציורים שלי.למשך תקופה היה כלום ואז הגיע קנדי קראש ועד היום לא נמצא לו מחליף. התחלתי לשחק ביחד עם דרור מתישהוא ויצא שנשארתי לבדי ועם מורשד ובחוואני (או שאיך שקוראים לו). דרור המשיך הלאה…מה שבטוח זה שעקפתי אותו בכמה שלבים.
כמו במשחק, גם בחיים יש לנו עזרה, רק אם נכיר בה. כיום אני מלאת סיפוק כאשר אני משתמשת בעזרה. בחיים האמיתיים לא ידעתי לבקש עזרה (ממש לא מזמן). היום אני מבינה שזו לא חולשה לבקש טובה, עצה, חיבוק או הקשבה, ויוצא גם ששני הצדדים מרוצים. אפילו עזרה לעבור שלב לא ביקשתי, פשוט חיכיתי 3 ימים עד שייפתח לי השלב הבא. היום ממרומי שלב 600 ומשהו השלבים נפתחים אוטומטית, איזו הקלה.
ויש את גלגל המזל, כולנו שואפים לזכות ב"כל הקופה" ואולי מתבאסים כאשר מקבלים רק דג ג'לי או הפתעה מתחלפת, אבל אם ממשיכים לאסוף עוד ועוד יוצא שבעצם אנחנו מקבלים הרבה יותר או בעצם את מה שרצינו מלכתחילה. על הדרך אנחנו זוכים בסבלנות, מגלים את עקרון ההתמדה ונהנים מאוסף של "עזרות" ובעצם ממה שיש. באופן אישי אני הכי אוהבת לזכות בכף יד או בסוכריה על מקל, טוב נו, גם בגלגל הקוקוס (מטורפת על קוקוס).
במשחק הזה כמו בחיים כל הזמן מתקדמים, אפילו כאשר לא עוברים שלבים. תמיד משחקים ותמיד צוברים או זוכים במשהו , ז"א שתמיד אנחנו מתקדמים ועדיין אנחנו בדיוק במקום שבו אנחנו צריכים להיות. ברור שעלתה לי התנגדות על המשפט הזה וחשבתי לעצמי שזה אולי משפט של לוזרים… לאחרונה אני מבינה יותר את עניין ההתנגדות למה שיש, בין אם זה במשחק או בחיים עצמם. אקהרט טולה אמר בספרו ארץ חדשה:
. what ever you fight with you straighten, what ever you resist persist כלומר: שחררו!
בדבר אחד אני בטוחה, ניצחון נקבע בקו הסיום או אולי לא נדרש בכלל, כבר מזמן הבנתי שלא יצאתי למלחמה .גם כאן יש לאקהרט טולה משפט מוחץ
. what you fight with, you stuck with כלומר: שחררו ועדיף כמה שיותר מהר.
במשחק הזה יש אלפי שלבים ומוסיפים עוד כל יום, תעשו אתם לבד את החישוב. אני מאמינה שהדרך חשובה לא פחות… כמה נהניתי, כמה התקדמתי, כמה לקחתי את הכל ברצינות, בכל זאת זה רק משחק/החיים.
תובנותיי מקנדי קראש
החיים מלאי צבע ומתוקים – בגדים שחורים או אפורים אאוט/ בגדים צבעוניים אין (עדיין שחור שולטטטטטטט).
יש מי שדואג לי, חושב עליי ומברך אותי – כל יום אני נפעמת מהאהבה שמורעפת עליי. לב ענק מהבהב עליכם.
יש מתנות בחיני חינם – ים, מדיטציה, שמש, הליכה.
יש שלבים קשים מאוד (לפעמים קצת מדיי).
יש המון עזרה מוגשת בכל מיני צורות – מטפלים, רופאים, מדריכים. נכון, לפעמים בכדי להתקדם עלינו להשקיע כסף. הרבה נרתעים מלקנות עזרה מכל מיני סיבות. אני באמת חושבת שלהשקיע בעצמינו זו ההשקעה המשתלמת ביותר, אז אל תהססו.
יש הזדמנות לשנות- לעשות מהלך אחר, להיעזר בזמן שיש ולתכנן את המהלך הבא.
נראה לך שאת עושה לי את הפרצוף הזה?ברור שאני עוברת את השלב הזה.
ואם החיים נותנים לך סוכרייה תעשי/ה ממנה color bomb .
אוהבת, ביי
הבלוג שלי 
להשאיר תגובה